קראוות בני חסאן (בערביתقراوة بني حسان) הוא כפר פלסטיני במחוז סלפית, כשלושים קילומטר דרום-מערבית משכם. נקרא גם קראווה א-תחתא (=התחתונה) כדי להבדילו מקראוות בני זייד שמכונה קראווה אל-פוקא (=העליונה). לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה גרו בו כ-4,612 תושבים בשנת 2016[1]. שטח הכפר הוא כ-9,684 דונם, מתוכם כ-507 שטח בנוי.

היסטוריה

לפי עדויות ארכאולוגיות אזור הכפר מיושב ברציפות החל מתקופת הברזל בארץ ישראל. ממזרח ומדרום לגרעין העתיק של הכפר נמצאים מספר מערות ואתרי קבורה שהיוו את הנקרופוליס של היישוב בעת העתיקה. ביניהם:

  • אחוזת הקבר דר-א דרב (בערבית “מנזר הדרך”) – ממוקמת על המדרון ממזרח למרכז הכפר. הקבר הגדול והמעוטר ביותר בנקרופוליס של קראוות בני חסאן. זהו מכלול קבר המורכב מחצר חצובה, ממבוא ומשלושה חדרי קבורה. אנשי הקרן לחקר ארץ ישראל ביקרו במקום בשנת 1875 סקרו ותיעדו את הקבר, וטענו, שהוא מן היפים בכל ארץ ישראל. הקבר מוביל למבוא שעוטר בשתי אומנות ובשני עמודים שבראשון כותרות איוניות. מעל למבוא אפריז ארוך של 15 טריגליפים וביניהם 14 רוזטות. חדר המבוא מסותת כולו בסלע ומעוטר בנדבכים בעלי סיתות שוליים עדין. דרך פתח מרובע, שאפשר היה לסוגרו בגולל נכנסים אל שלושה חדרי קבורה, שבהם נחצבו כוכים לקבורה. הקבר מתוארך לסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל ותחילת התקופה הרומית בארץ ישראל (המאה ה-1)[2].
  • קבר עמר אבן אל-עאץ – ממקום כ-300 מטר מצפון מזרח לדר-א דרב, אחד ממספר קברים המזוהה כקברו של עמר אבן אל-עאץ, אחד מקבוצת הצחאבה, בני לווייתו של מוחמד והמוסלמים הראשונים. לאחר התאסלמותו הוא היה למפקד צבאי ולקח חלק פעיל וחשוב בהתפשטות האימפריה המוסלמית מחצי האי ערב בימי הנביא מוחמד וכיבוש הלבנט.

על גבעה שמצפון לכפר, יש אתר ארכאולוגי גדול בשם “ח’רבת פרדוסי”, שהיה מיושב בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית – ביזנטית, השם הורדוס בערבית הוא פרדוס. אנשי הקרן לחקר ארץ ישראל מצאו בתוך הכפר מבנה מרשים שנקרא קלעת פרדוס, “על שמו של מלך שקברו נמצא בדרום הכפר”. ואשר לקבר, הם מציינים שהאתר הנקרא “קבר אלמלכ פרדוס”, גל אבנים ארוך הקרוב לדיר א-דרב המופיע במפות של המרכז למיפוי ישראל בשם “קבר אל מלכּ בּירזֶון”[3].

בתקופה העותמאנית

ברשומות המס העות’מאני משנת 1596, מופיע הכפר עם 18 בתים בסנג’ק שכם. תושבי הכפר שילמו מס על גידולי חיטה, שעורה, זיתים, גפנים, עיזים ועל כוורת דבורים לייצור דבש[4].

בשנת 1870, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, והעריך שגרו בו כ-300 תושבים, וכתב: “בשעה עשר, מקץ עלייה תלולה מאוד, חנינו בכראוא אבן חסאן, כפר המכונה כך להבדילו מכראוא בני זיד הנזכר לעיל. הכפר הזה נבנה באתרה של עיר קדומה ששרדו ממנה כמה בתים בנויים מאבנים גדולות שפיאותיהן יושרו פחות או יותר; תקרתם קמורה בקשת עגולה וגגם שטוח. אחד מהם, גדול מן האחרים, נראה לפי חוזקו ועובי קירותיו כמו מגדל עוז גדול, והוא משמש עכשיו כרפת לשוורים. נכנסים לתוכו בעד שער בנוי מאבני גזית נאות בתבנית קשת עגולה. מעל הקשת הזאת יש משקוף מונוליתי נהדר שבאמצעו מבחינים, בין שתי שושנות, בצלב שקצות זרועותיו מורחבים ושנפגם בידי המוסלמים. כעשרים בורות מים נחצבו בסלע אולי בתקופה קדומה עוד יותר. מסגד בנוי מאבני גזית ומכוון ממערב למזרח תופס כנראה את הבניין של כנסייה נוצרית עתיקה. בין הפרוזדור (הנארתקס) ויתרת הבניין חוצץ עכשיו קיר. על המשקוף שמעל פתח הכניסה הבחנתי בעקבות צלב שקצות זרועותיו מורחבים, שנמחה כמעט כליל במכות מקבת. לצד המסגד הזה יש ברכה עתיקה שאורכה עשרים צעד ורוחבה שבעה עשר; היא בנויה מאבנים נאות מהוקצעות היטב.”[5].

בתקופת המנדט הבריטי

במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה בקראוות בני חסאן אוכלוסייה של 313 מוסלמים[6]. המספר גדל במפקד 1931 ל-352 נפש, אשר התגוררו ב-89 בתים[7].

בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 450 מוסלמים, ושטח הקרקע הכולל היה 9,685 דונם, שמתוכם הוקצו 105 למטעים וחקלאות שלחין, 2,820 לגידולי דגנים, ואילו 30 דונם סווגו כשטח בנוי.

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו”ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית.

בשנת 1961, האוכלוסייה של קראוות בני חסאן הייתה 667 נפש.

לאחר 1967

בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, קראוות בני חסאן עברה לשליטה ישראלית.

על פי הסכמי אוסלו הכפר מוגדר כשטח B. למורדות הכפר שוכן ערוץ אלמגור (בערבית “אל-מג’ור) של נחל קנה. מצדו השני של הערוץ נמצא המאחז חוות יאיר.

בנובמבר 2019, במסגרת “פעולת תג מחיר“, רוססו כתובות נאצה על מסגד בכפר קראוות בני חסאן בגדה, וכ-25 מכוניות הושחתו[8].

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.