קיביה (בערביתقبيه) הוא עיירה הנמצאת בנפת רמאללה ואל-בירה, ברשות הפלסטינית. באמצע שנת 2016 העיירה מנתה 6,272 תושבים[1]. אדמות הכפר משתרעות על פני 5,130 דונם[2].

מיקום

קיבייה ממוקמת בצמוד לתוואי הקו הירוק, כ-2 קילומטר ממזרח לשוהם ושלושה קילומטר צפונית לעיר מודיעין עלית. על גבעה שפסגתה 256 מטר מעל פני הים.

היסטוריה

לפי עדויות ארכאולוגיות אזור הכפר היה מיושב כבר מתקופת הברזל II. הכפר מוקף במספר אתרים ארכאולוגיים, מצפון מערב, ממוקמת חרבת אבו אל פאחם, ממערב תל דלית, חרבת אל ביידא, וחברת בעינה. בשנת 1863, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן באתרים אלו, וכתב: “בשעה שמונה וארבעים דקות הוגד לי על אתר חורבות אחר, גדול הרבה יותר, כי שמו ח’רבת בענא מתחמים קטנים ורבועים רבים, כל אחד מהם שריד בית, מכסים את המדרון הדרומי של גבעת טרשים. אין מבחינים שם אלא בנדבכים התחתיים, שרובם בנויים מאבנים גדולות מאוד, לא מהוקצעות היטב, המונחות זו על זו בלי חומר מלכד. הרבה בורות מים חצובים בסלע השתמרו במצב טוב למדי…בשעה חמש וחמש עשרה דקות עברנו את ח’רבת בענא, שהזכרתי בפרק הקודם. משם פנינו מזרחה דרומה מזרחה, ואחר כך מזרחה. לשמאלנו הנחנו, על גבעה לא רחוקה, אתר חורבות קטן בשם ח’רבת אבולפחם”[3].

מדרום לכפר נמצא האתר “רוג’ום א-לווזה”, בה שרידי רוגם.

בסקר ארכאולוגי שערך ישראל פינקלשטיין בשטחי הכפר התגלו חרסים מהתקופה הרומית, התקופה הביזנטיתהתקופה הממלוכית והתקופה העות’מאנית הקדומה[4].

גרעין הכפר הנוכחי הוקם מסביב לקבר שייח (“שייח חמדן”).

התקופה העותמאנית

ברשומות המס העות’מאני משנת 1596, תושבי הכפר שילמו מס על גידולי חיטה, שעורה, זיתים, גפנים, ועיזים., 29 משפחות התגוררו בכפר[5] לפי ויקטור גרן, גרו בכפר 141 תושבים בשנת 1863[6].

בסקר של הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1882 מתואר הכפר כ-“כפר קטן על ראש גבעה, מוקפת במטעי זיתים[7].

בתקופת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת רמלה.

במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט, בקיביה הייתה אוכלוסייה של 694 נפש, כולם מוסלמים. במפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היו בכפר 204 בתים מאוכלסים, בהם התגוררו 909 תושבים, כולם מוסלמים[8].

בשנות ה-30 הוקמה מערכת אספקת מים משותפת לכפרים באזור, כולל קיביה. עד אז קיבל הכפר את אספקת המים מבורות מים ומעיינות[9].

בסקר הכפרים בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 1,250 מוסלמים, ושטח הקרקע הכולל של הכפר היה 16,504 דונם. אשר מתוכם הוקצו 4,788 לגידולי דגנים[10].

בשליטת ירדן

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו”ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית. בעקבות קביעת הגבול בין ירדן וישראל כ-500 מטר ממערב לכפר, איבד רנתיס כ-60% מאדמותיו החקלאיות. כתוצאה מכך עזבו רבים מן התושבים את הכפר.

בליל ה-14 עד 15 באוקטובר 1953 ביצע צה”ל פעולת תגמול בכפר. בפעולת קיביה פוצצו החיילים כ-45 בתים והרגו כ-60 מתושבי הכפר שהסתתרו בהם, רובם נשים וילדים[11]. הפעולה בוצעה על ידי חיילי יחידה 101 וגדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון ועוררה סערה בין לאומית ומחלוקת פנימית במדינה. דוד בן-גוריון תירץ את הפעולה ותוצאותיה כפעולה שבוצעה על ידי אזרחים כתגמול על רצח אם ושני ילדיה ביהוד, שבוצע על ידי מסתננים[12].

לאחר 1967

בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עברה העיירה משליטה ירדנית לישראלית.

בעקבות הסכם אוסלו, 21.5% מאדמות העיירה נמצאות בשטח B, ו-78.5% הנותרים נמצאים בשטח C.

בשנת 2005 הופקעו כ-1,500 דונם מאדמות העיירה לצורך בניית גדר ההפרדה שעוברת לאורך 3 ק”מ על אדמות קיביה[13].

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.