פסאיל (בערביתفصايل, תעתיק: פצאיל) הוא כפר פלסטיני בבקעת הירדן במזרח הגדה המערבית, המהווה חלק מנפת יריחו, הנמצאת כ-14 ק”מ מצפון-מערב לעיר יריחו (אם כי היישוב הפלסטיני הקרוב ביותר הוא דומא, הממוקם בנפת שכם ממערב). הכפר קיבל את שמו מח’רבת פצאיל, המזוהה עם העיר העתיקה פצאליס, והוא ממוקם 2 ק”מ דרומית למושב פצאל. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2016, אוכלוסיית הכפר מנתה 1,364 תושבים[1]. הכפר מורכב משלושה חלקים פסאיל א-תחתא (“התחתון”), פסאיל אל-ווסטא (“התיכון”) פסאיל אל-פוקא (“העליון”).

דמוגרפיה

במפקד 1931 נכללה אוכלוסיית פסאיל עם אוכלוסיית עקרבה, וכך גם בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל.[2] במפקד האוכלוסין הירדני של 1961, נמנו 318 תושבים.[3]

במפקד שנערך על ידי ישראל ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים, דווח על 422 תושבים אשר חולקו ל-92 משקי בית. מתוך מספר זה 257 בני אדם, שוייכו ל-53 משקי בית, אשר בראשם היה פליט שהגיע במקור משטח ישראל. על פי מפקד האוכלוסין הפלסטיני של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, בשנת 1999 היו בפסאיל 648 תושבים, מתוכם 31% פליטים שנמלטו משאר חלקי הגדה המערבית במלחמת ששת הימים. היחס המגדרי עומד בכפר על 50% זכרים ו-50% נקבות.

במפקד 2007 שנערך על ידי הרשות הפלסטינית היו 1,078 תושבים אשר שכנו ב-214 מבנים.

היסטוריה

בעת העתיקה

המלך הורדוס הקים את העיר פצאליס בשנת 8 לפנה”ס,[4] וקרא לה על שם אחיו הגדול, פצאל. פצאליס נזכרת ברשימת ערי ארץ ישראל שערך הגאוגרף תלמי בספרו “גאוגרפיה” (המאה ה-2), בין הערים שב”יהודה ממערב לנהר הירדן“,[5][6] בשנת 363 פקדה את בקעת הירדן רעידת אדמה שהרסה את העיר. היא יושבה מחדש בתקופה הביזנטית.

נראה כי שמו של היישוב מן התקופה הרומית עדיין היה קיים בימי הביניים, משום שבשנת 1280 (התקופה הצלבנית) נזיר בשם ברוקארדוס (Brocardus או Burchard) מציין באזור (בפעם הראשונה) כפר קטן בשם “פֶסֶך” (Phesech),[7][8] ובשנת 1322[9] מתקן הנוסע הגאוגרף מרינו סנודו את השם ל”פסאליס”[10].

בעת החדשה

בשנת 1870, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן במקום ומצא שהעמק והמעיין משמש את הבדואים במרחב, ושטחנת הקמח המונעת בזרם מים פעילה (טחונת אל פצאיל). טחנת קמח שהוקמה בהתקופה העות’מאנית בארץ ישראל. הוא כתב:“תעלה המשוכה על הגדה הדרומית של ואדי פצאיל. הלכתי לאורכה מערבה, כעבור ארבעים וחמש דקות הגעתי למבוע בשם ראס אלעין פצאיל, שהוא מקור מימיה. בדרך התפעלתי מפוריות העמק העשיר והמוריק הזה, שרועים בו עדרי שוורים, כבשים וגמלים. מערות כרויות בצלעות הגבעות העוטרות אותו משני עבריו משמשות ללינת לילה של העדרים הללו. באמצע מתפתל אפיק הנחל; גדותיו מכוסות קבוצות נהדרות של שיח אברהם ועכשיו עדויות כל מיני פרחים; נוסף על כך הן ודפנות העמק מרופדות בשטיח עבה של דשא”[10]. בשנת 1928 פורסם בעיתון הארץ כתבה על סיור של אגודת משוטטים ארץ-ישראלית בבקעת הירדן בו תיאור של עמק פסאיל והמעינות המשמשים את הבדואים להשקיית עדרי הצאן שלהם[11].

התיישבות הקבע במקום החלה בידי בדואים שנדדו לאזור כבר משנות החמישים לאחר שגורשו מאזור תל ערד. במשך השנים הצטרפו תושבים בדואים נוספים שגורשו ממקומות אחרים בבקעת הירדן, אזורים שהוכרזו כשטחי אש או אדמות מדינה[12][13].

באפריל 1969 דיווח חוקר ארץ ישראל צבי אילן שתושבי הכפר ממשיכים להשתמש במערכת המים הקדומה (אמות מים ובארות) שבעמק[14].

במסגרת תוכנית אלון הופקעו חלק ניכר מהאדמות באזור והוקמו עליהם ארבע התנחלויות ישראליות: תומר, גלגל, פצאל ונתיב הגדוד. ההתנחלות הראשונה הייתה היאחזות נח”ל גלגל מדרום לכפר, עליה הוכרז בדצמבר 1969[15], והיא עלתה על הקרקע בינואר 1970[16]. שנה אחר כך הוכרז על הקמת מושב פצאל, מצפון לכפר. הנקודה נבחרה מאחר שהייתה סמוך לאדמות הפרויות ביותר בעמק[17]. המושב ישב תחילה במיקום זמני, והתפתחותו התעכבה מאחר שבעלי קרקעות באזור סירבו למכור אותם[18]. פצאל עבר לבסוף ליישוב הקבע רק ב-1975[19]. במקביל החל תכנון שני מושבים נוספים פצאל ב’ (שקיבל אחר כך את השם “תומר”) ופצאל ג’ (שקיבל את השם “נתיב הגדוד”)[20], שמתיישביו ישבו תחילה במושב פצאל[21].

בשנת 1973 נערכו חפירות ארכאולוגיות סמוך לכפר ונתגלה אתר מהתקופה הכלקוליתית[22].

בהסכמי אוסלו נקבע כי השטח הבנוי של פסאיל א-תחתא באותה עת יוגדר כשטח B, רוב שטחי הכפר הנותרים הוגדרו שטח C, בשליטה ישראלית מלאה[23]. מאז מקשה המנהל האזרחי על הקמת מבני קבע, בתי ספר או תשתיות[24]. בנוסף נמנע מהכפר חיבור למערכת המים האזורית[25].

באוגוסט 2015 הרס המנהל האזרחי 17 מבנים בכפר ביום אחד[26].

באוקטובר 2020 הרס המנהל האזרחי 4 מבנים בכפר[27].

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.