נבי סאלח (בערביתالنبي صالح) הוא יישוב פלסטיני בדרום השומרון, בסמוך לכביש 465. הכפר שוכן בשטח B באזור הערים רמאללה ואל-בירה בגובה 570 מטרים מעל פני הים. כפרים סמוכים לכפר הם בני זיידכפר עיןדיר א-סודאןעאבוד ודיר ניזאם. בשנת 1977 הוקמה סמוך לכפר ההתנחלות נווה צוף (הנקראה בעבר חלמיש). בתחומי הכפר מצוי מתחם קבר המיוחס לנבי צאלח.

אטימולוגיה

הנביא צַאלִח מקושר במסורת האסלאמית עם העיר הנבטית החצובה בסלע, מדאאן סאלח שבצפון-מערב חצי האי ערב (בשטחה של ערב הסעודית של ימינו). כך שנראה שהמילה “צַאלִח” היא שיבוש למילה העברית “סלע”. רמז נוסף הוא שם העיר הנבטית פטרה (המכונה “הסלע האדום”), שגם בה מבנים חצובים בסלע, “פטרה” מיוונית (Πέτρα) – “פטרוס” שמשמעותו “סלע”[1]. כמו כן, על פי הקוראן, הנביא צַאלִח הפך סלע לנאקה לבקשת אנשי מדאאן סאלח להוכחה האלהות של אללה[2]. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 התעתיק הנהוג מערבית לשם הכפר היה “נבי צאלח”, מאז לפי כללי התעתיק מערבית לעברית של האקדמיה ללשון, התעתיק הנהוג הוא סאלח[3]. תעתיק נוסף בשימוש הוא “א-נבי ס’אליח” (לדוגמה במפה הטופוגרפית של המרכז למיפוי ישראל).

היסטוריה

מפת הקרן לחקר ארץ ישראל של אזור נבי סאלח משנת 1880

בנין “משטרת נבי צאלח” של המשטרה הבריטית

המחסום והעמדה המבוצרת עם מגדל השמירה בכניסה לכפר

פיזור מפגינים באמצעות גז מדמיע ליד נבי סאלח, 2011

מפגינים בנבי סאלח, מאי 2011

לפי עדויות ארכאולוגיות הכפר היה מיושב כבר מהתקופה הביזנטית. סמוך לגרעין העתיק של הכפר נמצא קבר נבי סאלח אשר נבנה על גבי שרידי כנסייה ביזנטית. מסורת של חגיגה נוצרית עממית, שנחגגה בתקופה הצלבנית בכפר (שייתכן שהיא שריד למנהגים נוצריים שרווחו כבר בתקופה האסלאמית המוקדמת או אף בזמן הנצרות הקדומה בתקופה הביזנטית) נקשרה בתקופה הממלוכית לנביא צַאלִח (הממלוכים גם קשרו את “חג נבי צאלח” למסגד הלבן שבנו ברמלה)[4].

התקופה העותמאנית

ברשומות המס העות’מאני משנת 1596, מופיע הכפר בשם דיר סאלח (המילה דיר משמע מנזר בערבית). תושבי הכפר שילמו מס על גידולי חיטה, שעורה וירקות קיץ[5]. בשנת 1870, לפי חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן, גרו בכפר 150 תושבים[6].

בסקר של הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1877 מתואר הכפר כ-“כפר בגודל בינוני על רכס, עם מסגד קטן ובאר מדרום, מעיין קיים כשלושה רבעי קילומטר מזרחה”[7]. בשלהי התקופה העותמאנית שופץ קבר נבי סאלח והיה מוקד לחגיגות המונים של “חג נבי צאלח”.

בתקופת המנדט הבריטי

בראשית ימי המנדט הבריטי ניטע על הגבעה שמול נבי סאלח יער אום צפא. היער הוכרז על ידי ממשלת המנדט הבריטי כשמורת יער סגורה ב-1922 ובכך היה לשמורת הטבע הראשונה בארץ ישראל[8].

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקימו השלטונות הבריטים נקודת משטרה על הגבעה החולשת על צומת הדרכים בכניסה לכפר (“צומת נבי צאלח”), עקב חשיבות הצומת כנקודת מפגש של הכבישים המובילים ללטרון בדרום, בית סירא בדרום מערב, רמאללה וביר זית במזרח, וקיביה במערב[9]. ביולי 1943 הושלמה הקמת מצודת טגרט (“משטרת נבי צאלח”) של המשטרה הבריטית באותה נקודה, שהוקמה כחלק ממערך הביטחון של השלטון המנדטורי, על ידי המחלקה לעבודות ציבוריות. המצודה הוקמה על גבי המבנה הישן, ובשל כך המשיכה את המאפיינים הארכיטקטוניים שלו בזה החדש. המצודה מורכבת מאגף ראשי בן שתי קומות, מגדל ביטחון ומספר אגפים התוחמים שתי חצרות פתוחות. ייחודה של מצודה זו הוא בכך שהמבנה מצופה באבן (ולא בטיח ובטון כרוב מצודות טגרט), וכן השימוש בקשתות בחזיתות הפונות לחצרות הפנימיות[10].

בשנת 1945, על פי סקר הכפרים של המנדט הבריטי בארץ ישראל היו בבעלות תושבי הכפר 2,846 דונם של קרקע, מתוכן 735 דונם של מטעי זיתים[11].

בעקבות מלחמת העצמאות, ולאחר הסכמי שביתת-הנשק של 1949, הייתה נבי סאלח תחת שלטון ירדני. “משטרת נבי צאלח” הפכה למרכז שלטון ומחנה צבא ירדני.

לאחר 1967

בעקבות מלחמת ששת הימים משנת 1967, בה נכבש נבי סאלח על ידי ישראל, הכפר נמצא תחת שלטון ישראלי. “משטרת נבי צאלח” עברה לרשות משמר הגבול ובתאי המעצר שבמבנה היו מוחזקים אסירים ביטחוניים. אך המבנה ננטש לאחר מספר שנים ולא הייתה בו נוכחות קבועה של חיילים[9].

ניסיון ראשון להתנחל במקום נעשה ב-9 באוקטובר 1974, ב”מבצע ההתנחלות” של גוש אמונים. כ־300 איש יצאו בחשאי ברגל באישון לילה לכיוון “משטרת נבי צאלח”, מאחר שהצבא ניסה למנוע התיישבות במקום. בדרך עקפו כמה מחסומי צבא ובמקומות אחדים התפתח עימות בין המתנחלים לחיילים שניסו לפנות אותם לאוטובוסים שהמתינו בצד הדרך. עם אור ראשון הגיע הקבוצה בראשותו של מאיר הר-ציון אל “משטרת נבי צאלח”, אולם חיילי צה”ל כבר המתינו להם במקום, והם עברו אל גבעה סמוכה, בתוך יער אום צפא. לאחר שהמתנחלים סירבו להענות לדרישה לעזוב את המקום, החלו החיילים לפנות אותם. המתנחלים התנגדו לפינוי והטיחו עלבונות לעבר החיילים כגון המילה “נאצי”[12]. החיילים נשאו כל אחד מהם במורד הגבעה אל הכביש שם חנו אוטובוסים. מבצע הפינוי הסתיים לפנות ערב. מאיר הר-ציון, עמד מן הצד, לא התערב בנעשה ועזב את המקום מרצונו[13].

ביוני 1977, התארגן גרעין של גוש אמונים, שקיבל את השם גרעין “נווה־צלח”, במטרה להקים יישוב בשמורת הטבע יער דיר ניזאם הנמצא מדרום לבנין “משטרת נבי צאלח”, לטענתם מאחר שזוהי שמורת טבע אלו הם אדמות מדינה[14].הגרעין נרשם כאגודה עות’מאנית שמטרתה: “להקים ישוב יהודי בשומרון, בעל אופי לאומי, אשר יהיה מבוסס על תעשייה וחקלאות, באזורי נבי סאלח”[15]. ב-31 באוקטובר 1977, נכנסו חברי גרעין “נווה־צלח” למבנה “משטרת נבי צאלח”, בהמתנה להקמת היישוב[16]. המתנחלים התגוררו במבנה המשטרה בצפיפות רבה, מספר משפחות בחדר, וחלקם התגוררו בתאי המעצר שבמבנה[17].

בפברואר 1978 נתבקש היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק להכריז על קרקעות באזור כאדמות מדינה, בטענה ש”אין מי שעיבד אותם ותפס חזקה”[18]. במרץ 1978 הורה שר הביטחון, עזר ויצמן, על הקפאת תחילת העבודות להקמת היישוב על פי מדיניות הממשלה, שלא לתפוס לצורכי התנחלות קרקע הנמצאת בבעלות פרטית. שר החקלאות אריאל שרון התנגד להקפאה אך שר האוצר וסגן ראש הממשלה שמחה ארליך תמך בעמדת ויצמן ואיים בהתפטרות[19]. באמצע אפריל 1978 בעקבות שיחה של ראש הממשלה מנחם בגין עם שר הביטחון, עלו הטרקטורים הראשונים להכשרת הקרקע צמוד למבנה המשטרה עבור “יישוב זמני” בו הונחו אשקוביות, וליישוב הקבע שהוקם על גבעת “חירבת חובלתא” דרומית מערבית למבנה המשטרה, על 100 דונם שהפקעו מתושב נבי סאלח באמצעות צו תפיסה לצרכים צבאיים. כמו כן הפקעו אדמות בעמק למרגלות הכפר (“ואדי אבו ד’נב”), בו גידלו התושבים חיטה, לצורך סלילת כביש עוקף באורך 2.5 קילומטר (היום חלק מכביש 465), עד אז הכביש עבר בתוך דיר ניזאם[20]. לאחר תחילת העבודות פנו תושבי נבי סאלח לבג”ץ בעתירה נגד הקמת היישוב וטענו שגדר שהוצבה במקום חוסמת את הגישה לחלקת אדמה אותה מעבד תושב הכפר[21]. בעקבות הצהרת מנהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינהדורית ביניש, שהיא אינה יודעת מי הקים את הגדר, הוציאו השופטים צו הפסקת עבודות ל-45 יום כדי שהמדינה תוכל לברר את העובדות לאשורן[22][23]. במאי 1978, שלחו המתנחלים מכתב למושל הצבאי של רמאללה עם העתקים לשר הביטחון בו כותבו כי הגדר נועדה להגן על שתילים שניטעו בצד הדרך מפני עדרים הרועים באזור, ואין בכוונתם למנוע גישה או להשתלט על אדמות[24]. ביולי 1978, בתצהיר שהגיש מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף אברהם אורלי לבג”ץ טען כי[25]:

באתור השטח שנועד להתנחלות בסמוך לכפר נבי-צאלח הונחו הפועלים מטעם המשיבים על ידי העקרון שהותוותה (כך) על ידי מדיניות הממשלה, שלא לתפוס לצרכי התנחלות קרקע הנמצאת בבעלות פרטית

בינואר 1979, התלוננו תושבי נבי סאלח, כי המתנחלים ממשכים בעבודות למרות צו ביניים להפסקה, עד לברור האם ניתן לבנות התנחלות על קרקע הנמצאת בבעלות פרטית שהופקעה על בסיס צו תפיסה לצרכים צבאיים[26].

במאי 1979, הוחלט כי מאחר שאין אדמות מדינה זמינות לצורך הקמת היישוב, מלבד שמורת יער דיר ניזאם, יוקצו 400 דונם ביער[27].

ב-29 באוגוסט 1979 פורסם כי ליישוב הוקצעו 900 דונם, שעיקרן קרקעות שהוכרזו כאדמות מדינה, וקרקעות “משטרת נבי צאלח” שכבר היו בתפיסה לצרכים צבאיים (כיום קרוי אזור זה של היישוב “שכונת האשקוביות”)[28].

בפברואר 1980 כרתו תושבי נוה צוף 150 עצי קטלב ואלון מוגנים ביער דיר ניזאם לצורך הרחבת ההתנחלות דרומה לכיוון היער[29]רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע גישו תלונה נגד המתנחלים, אך הבנייה לבסוף נמשכה[30]. במרץ 1980, נודע כי יש שתי חלקות בבעלות פרטית של תושבי נבי סאלח בשטח שהוקצע להתנחלות בהם מטעי זיתים ובוסתן. בחלקות אלו לא נבנו בתים אך לא התאפשרה לבעלי החלקות גישה אליהם מאחר שהם נכלאו בתוך שטח היישוב מאחרי גדר הביטחון (באחת מהם הוקם גן ציבורי בשם “בוסתן שמעון”)[31].

ב-1981 הכריז המנהל האזרחי בסך הכל על 2,060 דונם באזור נבי סאלח כאדמות מדינה והם הועברו לטובת ההתנחלות נווה צוף. ההתנחלות לא בנויה על כל השטח שהוקצה לה, אך הצבא מנע את הגישה לחלקות חקלאיות של נבי סאלח ודיר ניזאם, שההתנחלות נבנתה ממש לידן. הצבא מנע את גישת הפלסטינים לאדמות אלו. מ–2007 השתלטו המתנחלים על כ–60 דונם של התושבים הפלסטינים מנועי הגישה. בהמשך השתלטו המתנחלים על מעיין עין קווס בטענה שהמעיין לא היה בשימוש[32].

לאחר הסכם אוסלו, השטח הבנוי של הכפר סווג כשטח B אך 80% מהקרקעות החקלאיות של הכפר סווגו כשטח C והגישה של התושבים אליהם הוגבלה[33].

בזמן האינתיפאדה השנייה הוקם בכניסה לכפר מחסום צבאי לטובת הגנה על הציר ועל היישובים היהודיים. בהמשך הפך המחסום לעמדה מבוצרת עם מגדל שמירה, וכביש 465 נחסם לתנועה פלסטינית. כדי לצאת מהכפר לכיוון רמאללה נאלצים התושבים לנסוע 30 קילומטרים נוספים בדרכים עוקפות[34].

ב-1993 נהרגה תושבת הכפר, באסמה תמימי, בבית הדין הצבאי ברמאללה. לאחר שחיילת הדפה אותה במורד המדרגות היא נפלה, שברה את מפרקתה ומתה[35]. ב-2011 נהרג תושב הכפר מוסטפא תמימי מרימון גז שחייל ירה עליו מטווח קצר מאוד בעת שזרק אבנים מטווח קרוב על הג’יפ בו שהה החייל[36]. ב-2013, נהרג רושדי תמימי מירי אש חיה על המפגינים, הירי בוצע בהוראת מפקד הפלוגה לאחר שאזלו ללוחמים האמצעים לפיזור הפגנות[37]. ב-2017, נהרג סבע נידאל עוביד, מירי רוגר בעת הפגנה בכפר[38]. ביוני 2018, נהרג עז א-דין תמימי, בן 21, על ידי חיילים שנכנסו לכפר כדי לבצע מעצרים[39].

דמוגרפיה

במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, בנבי סאלח הייתה אוכלוסייה של 105 נפש, כולם מוסלמים[40]. במפקד 1931 גדלה האוכלוסייה ל-144 נפש, ששכנו ב-18 בתים[41]. בסקר הכפרים של 1945 מנתה אוכלוסיית נבי סאלח 170 תושבים.

במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967, רבים מתושבי הכפר נמלטו והפכו לפליטים באזורים אחרים בגדה המערבית ובירדן, או עזבו לארצות הברית. בשנת 1981 מנתה האוכלוסייה 179 נפש, ב-1997 כ-371 איש ובשנת 2007 נמנו בכפר 534 תושבים. המשפחה הגדולה ביותר בכפר היא משפחת תמימי, שאחת מבנותיה היא עהד שהתפרסמה בארץ בתקיפת וביזוי לוחמי צה”ל ונעצרה בסוף שנת 2017.

אוכלוסיית הכפר:

שנה סך אוכלוסייה מקור
1922 105 מפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל
1931 144 מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל
1945 170 סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, בהשתתפות סאמי הדאווי
1961 337 אתר PalestineRemembered[42]
1982 179 אתר PalestineRemembered.com[43]
1997 371 הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
2007 534 הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה[44]
2016 632 הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה[45]

כלכלה ומסחר

בנבי סאלח מתגוררים פקידים ברשות הפלסטינית, העובדים בעיקר ברמאללה. בנוסף לכך ישנם שוטרים במשטרה הפלסטינית וחקלאים. העיסוק בחקלאות פחת מאז הסכמי אוסלו, לפיהם 80% מאדמות הכפר נמצאות בשטח C[46].

מכולת קטנה משמשת את תושבי היישוב לצורך מסחר בחלק מהמוצרים[46].

תשתיות עירוניות

חינוך

בנבי סאלח בית ספר אחד, “בית הספר נבי סאלח”, שבו לומדים מכיתה א’ עד ט’. לאחר מכן עוברים התלמידים לבית ספר התיכון האזורי בכפר בני זייד, עד כיתה י”ב[46].

בריאות

בנבי סאלח אין מרפאה. במקרה חירום, נוסעים התושבים לבית החולים ברמאללה או לעיירה סלפית שליד אריאל[46].

דת

בנבי סאלח מסגד אחד, מסגד תמים דארי (דארי היה אחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד ומייסד שושלת תמימי, שצאצאיה מתגוררים בכפר)[46].

קבר נבי סאלח

בכפר נמצא מבנה קבר: “מאקם א-נבי סאלח”, המיוחס לנביא סאלח, אחד מנביאי האסלאם שקדמו למוחמד, על פי המסורת המוסלמית. אף כי מסורות אחרות מציינות את קברו של נבי סאלח ברמלה או בסיני[47]. מתחם הקבר הוא אתר רב שכבות מתקופות היסטוריות שונות. המבנה הנוכחי הוקם בתקופה העות’מאנית; הוא שוכן על שרידיו של מבנה צלבני, אשר נבנה על גבי שרידי כנסייה ביזנטית; אשר נמצאים מאחורי מתחם הקבר.

מתחם הקבר, כולל ציון מקומו, חדר תפילה, בית בדבאר מים, חדר לימוד, אולם, חצר ושתי מרפסות. הוא בבעלות הווקף המוסלמי; הוא נשכר על ידי “המרכז התרבותי נבי סאלח” המקומי, שהוא המוסד המרכזי והחשוב ביותר בכפר[48].

בשנת 2003 המבנה שוקם בהנהלתו של האדריכל יארה א-שריף ובעלות של 63,000 דולר, בעיקר במימון שוודי.[דרוש מקור]

גאוגרפיה

בקרבת הכפר נמצאות שמורות הטבע יער אום צפא ויער דיר ניזאם, של חורש ים תיכוני ועצי אורן. רכס ההר שעליו בנוי הכפר נקרא “רכס ג’יפנה”, על שם הכפר ג’יפנה הנמצא כ-10 קילומטרים דרומית מזרחית לנבי סאלח. זהו רכס שיורד מקו פרשת המים בגובה של כ-900 מטר מעל פני הים לגובה 550 מטר באזור הכפר, כך שבסביבתו נובעים מעיינות שכבה רבים, מכיוון שמי הגשם המחלחלים נעצרים בהגיעם לתצורת מוצא, שכבות חוואר צהבהב האטום למים. המעיינות העיקריים בקרבת הכפר הם:

עין קווביש

שורת נביעות ממזרח לכפר, באזור יער אום צפא, הנובעות למרגלות מצוק בקו המגע בין שכבת הסלע המחלחלת של תצורת בית מאיר לתצורת מוצא. מי המעיין הובלו בעבר בתעלות השקיה לחלקות השלחין הסמוכות של תושבי הכפר, אך מאחר שהאזור הוכרז כשמורת טבע נאסר עליהם להשתמש במיי המעיין. באזור מעיינות שכבה נוספים: עין א-שינרה, עין אל-כלבה, עין אל-ג’רב ועין עמר שמתיבשים לאחר עונת הגשמים.

“עין אל-קוס” (מעיין הקשת)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעיין הקשת

בסמוך לנבי סאלח נמצא עין אל-קוס (בעברית: “מעין הקשת”), מעיין שמאז 2009 הפך למוקד סכסוך בין תושבי דיר ניזאם ונבי סאלח לתושבי חלמיש[49]. ב-2006 נוקה המעיין ושופץ על ידי בני נוער מחלמיש המכנים אותו “מעיין מאיר”[50]. לטענת תושבי הכפרים במשך מאות שנים הם עשו שימוש במי המעיין. מנגד טוענים המתנחלים שהמעיין לא היה בשימוש עד שהם שיפצו אותו. בכל יום שישי מקיימים הפלסטינים ביחד עם פעילי שמאל[51] הפגנות במקום[52]. ב-17 בנובמבר 2012 במהלך ההפגנה השבועית נורה בגבו מאש חיה מתפרע בשם רושדי תמימי ומת כעבור יומיים. ב-19 ביולי 2013 נפצעה דוברת “בצלם” ברגלה מכדור גומי, בשעה שתיעדה בווידאו את ההפגנה השבועית[53].

במאי 2020 ניסה מחבל פלסטיני בן 39 לדרוס חיילי צה”ל במעיין. המחבל נורה למוות במקום.[54]

יער אום צפא

בשמורת יער אום צפא התקיים יער צפוף טבעי של אורן ירושלים ושרידי חורש ים תיכוני. השלטונות הבריטים נטעו במקומות הפתוחים בין שרידי החורש אורן קפריסאיאורן הסלעברוש ואלון התבור. הצל של העצים הנטועים אפשר לחורש להתאושש וצמחו בו עצי קטלב, אלון ואורן. בצל עצי היער גדלים מגוון סחלבים. המקום נשמר גם בימי השלטון הירדני ומצבו הטוב הפתיע את המבקרים הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים[55].

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.