חארס (ערבית: حارس‎) היא עיירה פלסטינית הממוקמת במחוז סלפית בצפון הגדה המערבית, ו-24 ק”מ מדרום-מערב לשכם. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית העיירה מנתה 3,776 נפש בשנת 2016.[1]

היסטוריה

לפי עדויות ארכאולוגיות הכפר היה מיושב כבר מתקופת הברונזה הקדומה. במרכז הכפר נמצאת “חירבת אֶ-תֵל” (“התל”)[2] ובה נתגלו ממצאים רבים מהתקופה הכנענית (ברונזה קדומה ותיכונה) ותקופת הברזל. יש המציאם חורבה זאת כזיהוי לעיר תמנת חרס. גרעין הכפר הנוכחי הוקם מסביב שני קברי שייח (“א-שייח עותמאן” ו”שייח עבדאללה”) ומסגד מהתקופה הממלוכית בארץ ישראל.

התקופה העותמאנית

ברשומות המס העות’מאני משנת 1596, מופיע הכפר עם 21 בתים בסנג’ק שכם. תושבי הכפר שילמו מס על כוורת דבורים לייצור דבש.[3]

בשנת 1870, חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן ביקר בכפר וכתב: “בכפר מבנה גדול ממדים ששימש כמסגד, מחולק לשלושה חלקים המופרדים על ידי עמודי שיש בגדלים שונים, וככל הנראה עתיקים. על תל חורבות של מגדל עתיק. המקום נטוע כעת בזיתים. שני קברים עתיקים וכמה בורות חצובים בסלע שייכים לעיר העתיקה שעמדה כאן.”[4]

בסקר של הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1882 מתואר הכפר כ-“כפר על ראש גבעה, מוקף במטעי זיתים.[5]

בתקופת המנדט הבריטי

במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 285 מוסלמים, ובמפקד 1931 האוכלוסייה גדלה ל-394, שלמעט נוצרי אחד כולם היו מוסלמים, ואכלסו 99 בתים.

ב-1945 האוכלוסייה הייתה 540 איש, כולם מוסלמים, ואילו שטח הקרקע הכולל היה 8,391 דונם, כשמתוכם 1,545 שימשו למטעים ואדמות השקיה, 1,341 לגידולי דגנים, ואילו 21 דונמים סווגו כשטח בנוי.

בעקבות מלחמת השחרור, ולאחר הסכמי שביתת-הנשק של 1949, עברה חארס משליטה בריטית לירדנית. בשנת 1961, האוכלוסייה הייתה 726 נפש.

לאחר 1967

בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עבר הכפר משליטה ירדנית לישראלית.

בתחילת שנות השמונים הופקעו מאות דונמים מאדמות הכפר לצורך הקמת ההתנחלויות: אריאלקריית נטפיםרבבהברקןיקיר, ונופים.[6] עד שנות השמונים של המאה ה-20 עבר כביש חוצה שומרון הישן (כביש 505) במרכז הכפר, כאשר נבנה מעקף מדרום לכפר. ובשנות ה-90 של המאה ה-20 הפקיעה מדינת ישראל קרקעות נוספות של הכפר לצורך הקמת כביש 5. בסך הכל הופקעו 3,097 דונם מאדמות הכפר.[7] בשנת 2000 חסמה מדינת ישראל בפני תושבי הכפר, במסגרת ההגבלות על התנועה בגדה, את הכניסה הצפונית לעיירה סלפית, כביש המסתעף מכביש 5 והמשמש גם ככביש הגישה המרכזי לאריאל, וכפתה על כפרי נפת סלפית נתיב נסיעה ממושך אל העיירה, העובר דרך צומת תפוח ודרך הכפרים יאסוף ואיסכאכא, עד לכניסה המזרחית לסלפית. נסיעה שארכה קודם לכן כחמש דקות ארכה במסלול זה כשעה.[8]

לאחר הסכם אוסלו, סביב השטח הבנוי של הכפר שורטט קו כחול וזה סווג כשטח B, המצוי תחת שליטה אזרחית פלסטינית. האדמות החקלאיות שמסביב לכפר הוכרזו כשטח C, המצוי תחת שליטת ישראל. מאז 1995, ועדות התכנון המקומי בשטחי “C” אינם פעילות ומדינת ישראל אינה נותנת לתושבי הכפר אישורי בנייה.[9] מאז שנות ה-2000, לא נותר שטח פנוי לבנייה בתוך הכפר, ובתים חדשים שנבנים גולשים לתוך שטח C, אך צה”ל והמנהל האזרחי נוהג להורס בתים אלו.[10]

בזמן האינתיפדה השנייה בשנת 2003, החלה מדינת ישראל בהקמתה של גדר ההפרדה סביב ההתנחלות אריאל ויצרה חיץ המפריד את הכפר ושישה כפרים נוספים (כיפל חארס, קירה, מארדה, ג’מעין, זיתא-ג’מעין ודיר איסתיא), שבהם חיים כ-25,000 תושבים, מעיר המחוז והמרכז השלטוני שלהם, בעיירה סלפית שבה הם מקבלים שירותי בריאות וחינוך.[11] התושבים עתרו לבג”ץ נגד תוואי הגדר, ב-2006 נדחו העתירות על ידי בית המשפט העליון.[12]

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.