בית פג’אר (בערביתبيت فجّار) היא עיירה בנפת בית לחם של הרשות הפלסטינית, השוכנת במרחק של עשרה קילומטר מדרום לבית לחם ומונה על-פי הערכה כ-13,800 תושבים (נכון ל-2016).[1]

 

היסטוריה

התקופה העותמאנית

אדוארד רובינסון, חוקר ארץ ישראל במאה ה-19, תיעד את העיירה במסעותיו באזור בשנת 1838.[2] בית פג’אר היו בעיקרו אזור חקלאי עד המאה ה-19, כאשר הפך בהדרגה ליישוב עירוני. התושבים היו צאצאיהם לנוודים למחצה מן החורן.[3] על פי תושבי הכפר, הם באו מבית לחם, והתיישבו בבית פג’אר בשנת 1784.[4]

החוקר צרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר ב-1863, ותיאר אותו כ”כפר על ראש גבעה טרשית, עם טרסות שיוצרו מאבנים מסותתות מעשי ידי אדם. במורד הגבעה נתקלתי בקבר עתיק חצוב בסלע והכפריים עדיין קברו מתיהם בקברים חצובים כאלו. בכפר חיו כ-400 אנשים.”.[5] ברשימת כפרים עות’מאנית מ-1870 נרשם שבכפר יש 27 בתים ו-81 תושבים, אם כי הרשימה כללה רק את הגברים בכפר.[6] ב-1883, ב”סקר ארץ ישראל המערבית” של הקרן לחקר ארץ ישראל, תוארה בית פג’אר כ”כפר קטן שעמד גבוה מאוד על רכס. מקבל את מימיו ממעיינות ובארות ואדי אל-ערוב”.[7]

בתקופת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט הבריטי, בשנים 1920–1940, בית פג’אר שימש כנקודת תצפית על אזור בית לחם-חברון.

במפקד אוכלוסין מ-1922 שנערך על ידי המנדט הבריטי אוכלוסיית בית פג’אר מנתה 766 תושבים, כולם מוסלמים. במפקד 1931 אוכלוסיית בית פג’אר מנתה 1,043, עדיין כולם מוסלמים, ב-258 בתים. בשנת 1945 אוכלוסיית בית פג’אר מנתה 1,480 תושבים, אשר בבעלותם 17,292 דונם של קרקע, על פי סקר שטחים ואוכלוסיות רשמי.

לאחר 1967

מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, בית פג’אר נמצאת תחת שלטון ישראלי. האוכלוסייה במפקד 1967 שנערך על ידי הרשויות הישראליות הייתה 2,474. בשנת 1995 עברה השליטה לידי הרשות הפלסטינית (“שטח B“).

ב-4 באוקטובר 2010 שפכו מציתים נפט והציתו שטיחים במסגד בבית פג’אר. כמו כן הושארו הכתובות “תג מחיר” ו”נקמה” וכן מגן דוד עם הספרה 18 – אולי רמז לפינוי המאחז גבעה 18 הסמוכה לקריית ארבע.[8] ב-30 באוקטובר 2015 דיווח משרד הבריאות הפלסטיני כי ילד בן 8 חודשים מבית פג’אר מת משאיפת גז מדמיע שנורה על ידי צה”ל.[9]

כלכלה

ענפי הכלכלה העיקריים הם חקלאות ותעשיית האבן. בית פג’אר היא אחד המרכזים העיקריים של ייצור אבן ירושלמית ברשות הפלסטינית. כ-80% מכוח העבודה בה מועסק בתעשיית האבן, רובו באחד מ-150 המפעלים לעיבוד אבן או באחת מארבעים המחצבות באזור. רוב המפעלים לניסור אבן נמצאים בשטח B שבשליטה מנהלית פלסטינית, אולם המחצבות ממוקמות ברובן בשטח C, ולפיכך זקוקות להיתר ישראלי כדי לפעול.[10][11]

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.