בֵּית לֶחֶם (בערביתبيت لحم בֵּיתּ לַחְם) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק”מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.

נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סחורבית ג’אלהאל-ח’דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם[1].

בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפים שכללו הגירת נוצרים רבים לארצות אמריקה ואירופה, והגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. על פי חלק מהאומדנים 40% מהתושבים נוצרים[2]. אומדנים אחרים מעריכים שרק חמישית (20%) מכלל התושבים הם נוצרים[3].

מפת בית לחם כפי שדמיין אותה צ’רו 1760

היסטוריה

בתקופת הברונזה

לפי עדויות ארכאולוגיות העיר הוקמה לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים שהעתיקים ביותר מהם שייכים לתקופת הברונזה הקדומה, וניתן ללמוד מהם שתושבי היישוב היו חקלאים ורועים. הממצאים מראים שבתקופת הברונזה הביניימית העיר הייתה גדולה ושכנה בעמק פורה הניזון ממעיינות טבעיים[4].

במכתבי אל-עמארנה, המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה”ס, מוזכרת העיר לראשונה בתעודה כתובה.

בתקופת הברזל

בשנת 2012 נמצאה בולה עם כיתוב “בשבעה בת לחם למל[ך]”. זהו המקור החוץ מקראי היחיד שנמצא עד היום על בית לחם בתקופת הברזל[5].

התקופה הרומית ביזנטית

פנים כנסיית המולד.

העיר בית לחם נהרסה במהלך מרד בר כוכבא, ובמסגרת גזירות אדריאנוס תושביה היהודים גורשו מהעיר. ולאחריו הקימו הרומאים בעיר מקדש לאדוניס. בשנת 326 הקימה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס כנסייה במקום בו עמד המקדש. בסוף המאה הרביעית התיישב בעיר הירונימוס וייסד בה שני מנזרים.

במהלך מרד השומרונים בשנת 529 נחרבה העיר שוב. הכנסייה שנהרסה נבנתה מחדש בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

התקופה המוסלמית המוקדמת

בשנת 637 נכבשה העיר על ידי החליף עומר בן אל-ח’טאב שהורה לשמר את כנסיית המולד ונתן חופש פולחן לנוצרים בעיר.

התקופה הצלבנית

בשנת 1099 נכבשה העיר על ידי הצלבנים אשר ביצרו את העיר, בנו סביבה חומות וכן בנו את המנזר המצוי צפונית לכנסיית המולד. לאחר הכיבוש הצלבני נוספו נזירים בנדיקטינים למספר הנזירים המדלדל שהיה שם.

ביום חג המולד בשנת 1100 הוכתר בעיר בולדווין הראשון כמלך ממלכת ירושלים.

ב-15 בספטמבר 1187 כבש צלאח א-דין את העיר וגירש את כל תושביה הנוצרים, יחד עם הבישופות הלטינית והכמורה. בשנת 1192 התיר צלאח א-דין לארבעה כמרים לשוב אל העיר. לא נגרם שום נזק לכנסייה עם כיבושו של צלאח א-דין, למעט שומרים מוסלמיים שהוצבו בשער. בשנת 1229 נכבשה העיר בשנית על ידי הצלבנים, והכמורה שבה למקום באופן מלא מעכו. היא נשארה בידיהם עד שנת 1244, עת חוללה על ידי הטורקים הח’וורזימים. עם עלייתו לשלטון של הסולטאן ביברס בשנת 1250 גורשו הכמרים שבעיר ובשנת 1263 נהרסו חומות העיר ביחד עם המנזר. ידוע על אגדה שלפיה ביברס ניסה להעביר לקהיר את השיש והעמודים מהכנסייה, אך כוונתו סוכלה על ידי הופעה נסית של נחש. ב-1271 התיר ביברס גישה למקום עבור צליינים מהמערב. בשנת 1347 הותר לכמרים הפרנציסקנים לשוב לעיר ולהחזיק בכנסיית המולד.

התקופה העות’מאנית

בית לחם בשנת 1856 כפי שצולמה בידי אוגוסט זלצמן

הכניסה למבנה הממשל הפלסטיני (במקור מצודת טיגארט),1995

במהלך השלטון העות’מאני בעיר רבו המחלוקות בין הכמרים היוונים אורתודוקסים והכמרים הקתוליים על השליטה בכנסיית המולד. בין השנים 1831 – 1841 שלט בעיר מוחמד עלי, ובשנת 1841 חזרה העיר לשלטון האימפריה העות’מאנית.

בשנת 1897 קנה שליחו של הרב צבי הירש קלישר חלקת אדמה בבית לחם, מול קבר רחל. הניסיונות ליישב את החלקה לא צלחו והוואקף השתלט עליה[6].

בראשית המאה ה-19 רכש נתן שטראוס נחלה נוספת באזור קבר רחל. הנחלה נקראה על שמו “נחלת שטראוס”. יורשיו של נתן העבירו את החלקה לבעלות קרן קיימת לישראל, אך גם על חלקה זו השתלטו ערבים[7].

בתקופת המנדט הבריטי

בשנת 1917 נכבשה העיר על ידי כוחות צבא בריטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בסקר הכפרים בשנת 1945 אוכלוסיית העיר מנתה 8,820 תושבים[8].

בשנת 1930[9] הקימו רשויות המנדט את בית הסוהר לנשים בבית לחם שפעל בעיר עד תום המנדט במאי 1948.

על-פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו”ם ב-29 בנובמבר 1947, הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו”ם יחד עם העיר ירושלים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פליטים פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל, מחנה אל-עזה (ידוע גם בשם מחנה הפליטים בית ג’יברין), מחנה עאידה, מחנה דהיישה ומחנה אל-ערוב מדרום לעיר.

לאחר 1967

במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי צה”ל. זמן קצר לאחר מכן, לאחר סיפוח מזרח ירושלים, פנו ראשי הערים בית לחם (אליאס בנדק), בית סאחור ובית ג’אלה וביקשו להסתפח לישראל[10]. על הבקשה חתמו גם 500 נכבדים מבית לחם[11].

בין השנים 19721997 שימש כראש עיריית בית לחם אליאס פריג’. פריג’ היה ראש העירייה היחיד בגדה המערבית אשר לא הודח ממשרתו על ידי הממשל הצבאי הישראלי. הוא אף היה ראש העיר היחיד אשר לא הזדהה עם הפת”ח ואשר לא הודח ממשרתו בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית. הוא שמר על יחסים טובים עם שלטונות ישראל ועד האינתיפאדה השנייה המצב הביטחוני בעיר היה רגוע. פריג’ עבד בשיתוף פעולה עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק בכדי לקדם את התיירות והתשתיות העירוניות באזור[12].

בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר רוב שטח העיר כשטח A, וב-21 בדצמבר 1995 עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.

המאה ה-21

בעקבות תחילת האינתיפאדה השנייה נכנסו כוחות צה”ל לעיר במאי 2002. כ-40 פלסטינים חמושים אשר היו מבוקשים על ידי צה”ל כאחראים לפיגועי טרור נמלטו לכנסיית המולד והסתגרו בה תוך שהם מחזיקים כ-200 בני ערובה בנוסף ל-46 כמרים. הפלסטינים המבוקשים הציתו חלקים מקודשים במתחם הכנסייה. בנוסף, לפי עדות כמרים שהוחזקו במקום, הם גנבו איקונות ומנורות יקרי ערך והשתמשו בדפים של ספרי קודש של הכנסייה כבנייר טואלט[13]. צה”ל צר על המבנה אך לא נכנס לתוכו על מנת שלא לפגוע בקדושת המבנה, עם זאת, צלפים של צה”ל ירו בחמושים במבנה שניסו לירות על חיילי צה”ל. לאחר משא ומתן שנמשך מספר שבועות הוסכם כי 13 מבוקשים שהוגדרו על ידי ישראל כבעלי “דם על הידיים” יגורשו לקפריסין, 26 מבוקשים נוספים יגורשו לעזה ושאר המבוקשים ישוחררו.

לדברי ראש העירייה לשעבר ויקטור בטארסה אם במאה ה-20 האוכלוסייה הנוצרית הייתה הרוב המוחלט בעיר (כ-90%), עתה הם מהווים מיעוט של כ-40% מאוכלוסיית העיר[14].

בית לחם במסורות הדתות

בול של ממשלת המנדט בשנת 1927 המראה את מבנה קבר רחל

בבית לחם חיו אנשים חשובים הן בעיני היהודים והן בעיני הנוצרים ובה אירעו אירועים בעלי משמעות לבני שתי הדתות.

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ”ך מוזכרת העיר בית לחם, אשר הייתה קרויה גם “אפרת” בספר בראשיתפרק ל”הפסוק ט”ז, וכן בפרק מ”ח 7, וכן במגילת רות ד’ 11, בשם “יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים” בספר שמואל א’ י”ז 12, ובשם “א וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם” בספר מיכהפרק ה’פסוק א’רחל נקברה על אם הדרך המובילה לבית לחם (“דרך אפרתה”) צפונית לעיר (בראשית מ”ח 7), וכן בעיר התגוררה רות המואביה בשובה לארץ. על פי ספר שמואל, בעיר נולד דוד המלך ובה נמשח למלך על ידי שמואל (שמואל א’ ט”ז 4 – 13). לאחר שנאלץ דוד המלך לגלות מן העיר, התגעגע למי הבאר בעיר, ושלושה מגיבוריו הביאו לו מים מהבאר (שמואל ב’ כ”ג 13 – 17).

לפי מסורת היהודים, בית לחם היא עיר הולדתו של דוד המלך בתחום נחלת שבט יהודה. סיפור מגילת רות נסב סביב העיר הזו. השופט אבצן היה מעיר זו.

ע”פ המדרש, פירוש השם “בית לחם” אינו לחם אלא מלחמה (שורש: ל-ח-מ).

לפי המסורת רחל נקברה לא הרחק מבית לחם, והמבנה הקרוי “קבר רחל” והמצוי במבואותיה הצפוניים, שימש אתר עלייה לרגל בכל הדורות.

במסורת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת הנוצרים ישו נולד בעיר, וכנסיית המולד הנמצאת בה נבנתה לפי אמונתם על הגבעה בה התרחשה הלידה. העיר בית לחם מוזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו הנוצרי.

ישנם חוקרים הסבורים כי הזיהוי של בית לחם כאתר הולדתו של ישו שגוי וכי בית לחם הגלילית היא האתר המוזכר בברית החדשה. בבית לחם הגלילית התגלו שרידי עיר מהמאה הראשונה לספירה, וכן שרידי בית כנסת, ואף כנסייה מאוחרת יותר. המרחק בין בית לחם הגלילית לבין נצרת מסביר את התיאור המופיע בברית החדשה לפיו עבר ישו את המרחק בין הערים במשך שש שעות.

חינוך

בעיר ממוקמת אוניברסיטת בית לחם (בערבית: جامعة بيت لحم), אוניברסיטה פלסטינית נוצרית-קתולית. בשנת 2014 למדו באוניברסיטה כ-3,200 סטודנטים. האוניברסיטה נוסדה בשנת 1973, והיא האוניברסיטה הראשונה שנפתחה בגדה המערבית.

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.