אום א-ריחאן (בערבית: أم الريحان,) הוא כפר פלסטיני השוכן מצפון ובצמוד לשמורת טבע יער ריחן ושייך לנפת ג’נין ברשות הפלסטינית. אום א-ריחן שוכנת כקילומטר ממזרח לקו הירוק, ממערב להתנחלויות ריחןשקדחיננית וטל מנשה, בצידה הישראלי של גדר ההפרדה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 460 תושבים בשנת 2016[1].

 

שם היישוב

משמעות שם היישוב “אם הריחן” – צמח התבלין ריחן מצוי (בזיליקום) בערבית.

היסטוריה

הכפר שוכן על שרידי יישוב מהתקופה ההלניסטית והתקופה הרומית בארץ ישראל שהשתמרו במצב טוב עד המאה ה-20. האתר נסקר לראשונה בידי הקרן לחקר ארץ ישראל בשנת 1882 ונמצאו בו שרידי מבנים בנויים אבני גזית מהוקצעות ומסותתות ומגדל שמירה[2]. בשנת 1968 נסקר שוב במסגרת סקר הר מנשה. בסקר זה מתוארת חירבת אום א-ריחן כאתר שגודלו שלושים דונם, אשר השתמרו בו שרידי מבנים, מודגשת הבניה המסיבית ומבני מאוזוליאום הרוסים בקרבת האתר שבאחד מהם נראים שני סרקופגים[3]. בשנת 1969 ערך הארכאולוג זאב ייבין חפירת הצלה בשני מבנים בשולי האתר. במסגרת זו נחפרו המאוזוליאום וכן מבנה קבורה גדול ומפואר. באתרים אלו נמצאה קרמיקה מהמאות השלישית הרביעית לספירה[4].

היישוב הנוכחי הוקם, בסוף המאה ה-19 על ידי תושבי יעבד כיישוב חקלאי עונתי והפך יישוב קבע ב-1922[5]. במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 26 מוסלמים[6]. מאחר שהאזור היה מאוכלס בדלילות שרד בו שטח בן 20,000 דונם ובו יער טבעי, וממשלת המנדט הכריזה עליו בתור שמורת יער. השמירה על היער נאכפה בצורה קפדנית, הוקם בית שומר בלב היער ונאסרה רעיית צאן וכריתת עצים (איסור שנאכף גם בתקופת השלטון הירדני)[7].

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו”ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות של 1949, עבר משליטה בריטית לירדנית.

לאחר 1967

במלחמת ששת הימים, גדוד 25 בפיקוד סא”ל לוי מן מחטיבת ברק נע בציר ערערה – עין אל סחלה – יעבד, כבש את הכפר והוא עבר משליטה ירדנית לישראלית[8].

מאחר שהקרקעות באזור יער ריחן הוכרזו כשמורת טבע עוד בימי המנדט הבריטי הן הוכרזו בידי צה”ל כאדמות מדינה והוקצו להקמת התנחלויות. בספטמבר 1977, החלה הקמתה של היאחזות נח”ל “ריחן” מדרום לכפר על ידי גרעין של השומר הצעיר[9] ביוני 1979 אוזרחה ההיאחזות והפכה למושב שיתופי ריחן. התנועה המיישבת בו הייתה תנועת העובד הציוני[10]. אחר כך הוחלט על הקמת שני יישובים נוספים שנקראו תחילה “ריחן ב'” ו”ריחן ג'”[11]. הממשלה אישרה את התוכנית למרות התנגדותו של סגן ראש הממשלה יגאל ידין לתוכנית[12]. ראשוני המתיישבים, עולים מהקווקז, נכנסו ל”ריחן ב'” בינואר 1981[13], לאחר כשנה של עבודת הקמה שכללו פריצת דרכים וישור השטח הטרשי שבלב יער ריחן[14]. בהמשך הוקמו גם ההתנחלויות הסמוכות שקדחיננית וטל מנשה בחלקים אחרים של היער.

בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר הכפר כשטח C. מאז 1967 רשויות התכנון במנהל האזרחי סירבו לתת ליישוב היתרי בנייה, בטענה שבנייה במקום סותרת את ייעוד הקרקע כשמורת יער (אותה שמורת יער שבה נבנו ההתנחלויות הסמוכות), אך רק 1991 הוכרז שטח של 2,673 דונם כשמורה. מאז צווי הריסה הוצאו לכל הבתים שנבנו בכפר, אף על פי שנבנו על אדמה פרטית בבעלות התושבים[15]. במרץ 2010 נחתם הסכם חכירה ל-50 דונם לצורכי נטיעה, תמורת שקל אחד לשנה, לתקופה של 25 שנה, בין החטיבה להתיישבות לבין קצין במינהל האזרחי ותושב התנחלות ריחן. 50 הדונם שכלולים בשטח של 3,500 דונם שמסר הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי במינהל האזרחי לחטיבה להתיישבות בשנת 1994. ב-1995 החטיבה להתיישבות העניקה לאגודת מתיישבי ריחן רשות שימוש בשטח. תושב הכפר עבד אל קאדר קבהא שטען לבעלות על חלק מהקרקע הגיש עתירה לבג”ץ וזכה בעתירה[16].

Related Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published.